אז הנה אני בת ה 30 , בערך שנתיים אחרי אותה החלטה, יושבת בבית קפה ומנהלת עם עצמה חשבון נפש:

הסטטוס שלי – אני כבר מנהלת את הכסף והכרטיס תמיד עובר
אבל אפס הון עצמי אין חסכונות ויש מינוס עצום שנגרר מחודש לחודש, באותה תקופה גרנו בבית שכור אמא אבא ו-2 ילדים והכל בסדר, אני עם עסק עצמאי שעובד טוב הוא שכיר, מרוויח טוב, הכל סבבה בסופו של דבר, אבל מה – אין אופק.

עכשיו, אני רוצה להשאיר כאן משהו משמעותי לילדים שלי אחרי שלא אהיה. אני חושבת שזו דאגה של כל הורה נכון?

לדאגה הבסיסית הזו מצטרפת העובדה שהבן הבכור שלי נולד עם שיתוק מוחין וכל מה שילד צריך בחייםֿ, הוא צריך עוד קצת ותמיד יש את הרצון הזה שיהיה לו כל מה שצריך כשאני כבר לא אהיה בחיים.

כחובבת נדל״ן מושבעת התחלתי שם. חקרתי, בדקתי, בררתי ומצאתי, הגעתי לאבא של הילדים שלי עם תוכנית, תוכנית משוגעת ובכל זאת תוכנית:

המטרה – לבנות בית פרטי

האמצעים – אין

אז מה כן? מן לופ מסובך שיצרתי בזמנו מתוך היכרות שלי עם עולם הנדל״ן והבנקים, שאיפשר לקבל 100% משכנתה מהבנקים

אליה וקוץ בה – ההחזר החודשי היה פסיכי גם במושגים של היום, אפשרי אבל גרר איתו צמצום זמני בחיי הפנאי, כמה זמני?

שאלת מליון הדולר.

כשסיפרתי להורים שלי על התוכנית, אמרו לי שאני משוגעת כך הגיבו גם ההורים בצד השני,האמת כך הגיב גם האבא של הילדים שלי. נדרשה עבודת שכנוע רצינית, כשבתוכי המון חששות:

ומה אם אני טועה? אני גוררת את המשפחה שלי לתוך תהום שממנה לא בטוח שנצליח להתרומם, משם כבר לא יהיה בסדר אלא גרוע מאוד.