פולה פולה | POLE POLE

שתפו את המאמר לחברים

הקצב כאן אחר, לא דומה לשום דבר שאני מכירה. הרבה יותר איטי וחייכני. ואני... אני, לא ניחנתי בסבלנות רבה,הייתי צריכה לעבוד עליה במשך השנים ונראה לי שהיום היא כבר טבע שני עבורי, קשה להוציא אותי משלוותי בימים אלו, או כך לפחות חשבתי עד שהגעתי לכאן.

האנשים החדשים בחיי, אלו שמכירים אותי רק מהעשור האחרון בטוחים שאני האדם סבלני ביותר אלו שמכירים אותי יותר מזה כנראה יצחקו בקול רם על הקביעה הזו…סבלנית? קרן אור? אין מצב! ואפילו אני הסבלנית של היום מוצאת שהאיטיות הזו מייצרת אצלי תזוזות חסרות סבלנות בגוף, נו האיטיות הזו מעצבנת. המחשבה הראשונה שרצה בראש שלי היא איך הם יכולים להיות כל כך איטיים, איפה היעילות? הם כמובן לא אשמים זו אני חולת היעילות וחסרת הסבלנות (הנה זה יצא החוצה) שמתחרפנת מכך שעושים רק פעולה אחת כל פעם ועם מלוא תשומת הלב, ותוך כדי מפטפטים קצת, מחייכים הרבה ואני רואה את הזמן מתבזבז ומחסירה פעימה בלב והקול שבראש צועק עליו ״נו כבר, אני ממהרת כאן, רוצה להתקדם לדבר הבא, לצעד הבא, למראות הבאים והם כאן בשלהם ״פולה, פולה״ לאט לאט, לוקחים את הזמן בשתי ידיים אין לאן למהר, הבהילות המערבית שכל כך מאפיינת אותנו לגמרי אוברייטד כאן ומשמשת לבדיחות רבות עלינו המזונגואים (האנשים לבנים).

אבל רגע, קצת לפני… 2 לפנות בוקר ואנחנו נוחתות בדאר א סלאם, טנזניה. חודשיים קודם נפלה ההחלטה, מיה ואני טסות לאפריקה, שבועיים בטנזניה כפיצוי על המפגש בבורמה שנקטע בגלל עניני קורונה. ברגע שהחלטנו, התחלנו לחפש את ההרפתקאות שלנו כאן, מה המסלול, מה נעשה, איפה ננחת ומאיפה נמריא חזרה לארץ. באחד מהחיפושים ברחבי הרשת, מיה עלתה על כתבה שתיארה את חווית הטיפוס על הר מארו, עד לאותו רגע לא שמעתי על ההר הזה, הכרתי את הקילימנג׳רו והיה לי מאוד ברור שלא בוער לי לטפס עליו. בכל זאת, משהו בכתבה עשה לי את זה ואמרתי למיה יאללה, נכניס את זה לרשימה אנחנו הולכות לטפס על הר מארו, יש שיאמרו שטיפשות זה דבר מבורך אף אחד מאיתנו לא תיארה לעצמה איזו חוויה אנחנו הולכות לחוות יחד.

אז יש הר (ההרפתקאה הראשונה ברשימה של אפריקה) ודי ברור לי שצריך להיכנס לכושר טוב יותר ממה שהייתי בו באותו רגע נתון. דיווח זריז למאמנת הכושר האישית שלי ושלא תחשבו שלא שמעתי את הגיחוך בראש שלה, הכפלנו את קצב השיעורים והגדלנו את תרגילי סיבולת לב והגוף שלי יצא לדרך חדשה, אלו היו חודש וחצי קשוחים, האם הרגשתי מוכנה יותר להר? לא, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח וכך עלינו על הטיסה לאפריקה.

יום שישי בבוקר ואנחנו ארוזות ומתרגשות מחכות להסעה שתיקח אותנו לשמורה, שם נתחיל את הטיפוס על ההר, 12 בצהריים והקבוצה שלנו מוכנה יש לנו מדריך פרטי בשם ג׳ורג׳, שף שיבשל עבורנו ו3 פורטרים שיעזרו לסחוב את הציוד בארבעת הימים הקרובים. לחבורה העליזה שלנו מצרף גם ריימונד הריינג׳ר, חמוש ברובה ובהבעה של ״תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב, אני כאן היחיד שקובע״ בהמשך נבין שמתחת להבעה הזו מסתתר אדם מקסים עם לב רחב וחוכמת חיים אין סופית.

אחת ההפתעות המרעננות שחיכו לנו בדרך

היום השני, השכמה בחמש וחצי בבוקר, הנוף מסביב מרהיב! התארגנות, ארוחת בוקר ויוצאים לדרך עם אסטרטגיה חדשה שהוחלט עליה בארוחת הערב יום קודם, אני עם ג׳ורג׳ המדריך לבד, בקצב שלי ומיה עם שאר הצוות, ניפגש במחנה העליון.

שום דבר לא הכין אותי לקושי הגדול של היום הזה, הטיפוס היה תלול הדרך ברובה סלעי בזלת קטנים ואני שמנסה ללכת בקצב האופיני לי בשגרה מתנשפת בלי הכרה ולא באמת מבינה מה קורה לגוף החזק שלי בימים של שגרה למה כל כך קשה לו???

זה היום שבו ג׳ורג׳ זה לכינוי ״ג׳ורג׳ החכם״ בשקט בשקט בלי להגיד מילה הוא עוקף אותי מאט את הקצב וגרם לי ללכת הרבה יותר ל א ט, ממש ממש ל א ט. בהתחלה הראש התמרד ״מה פתאום? חייבת להגביר קצב, אני רוצה להגיע מהר יותר למחנה העליון״ וכאן נתקלתי לראשונה במשמעות הביטוי pole pole, לאט לאט.

״תמצאי את הקצב שלך, זה שהכי נוח לך איתו, שהגוף לא מתנגד והריאות שלך לא מרגישות כאילו נלקח מהם כל החמצן. הקצב בו הגוף, הנשימה והראש הם אחד, הם קשובים והם מתאימים את עצמם אחד לשני״

ברור זה הרי מאוד הגיוני שהגוף ירגיש כך, ההר תלול וככל שאנחנו עולים יש פחות חמצן וזה מורגש מאוד וקשה לי, מאוד קשה וכאן כבר אין לי ברירה אלא לטפס למעלה. רכבים יכולים להגיע רק עד המחנה התחתון משם הכל ברגל עד למחנה העליון – אין ברירה, חייבים לטפס. ועשיתי זאת, עישינו זאת כג׳ורג׳ הולך לפני ממש ממש לאט ואני נשרכת אחריו, אחרי 6 שעות של הליכה וחקירת עומק שלי על החיים בטנזניה, על הלימודים של ג׳ורג׳ ועל כך שכבר 8 חודשים הוא יושב בבית כי אין תיירים וזה הטרק הראשון אליו הוא יוצא מהרגע שפרצה הקורונה בעולם…והגענו למחנה העליון, איזו חגיגה! ניצחון הרצון על הגוף הפיזי! אח״כ מיה תספר לי שהייתה בטוחה שמישהו כבר יבוא להגיד לה שפינו את אמא במסוק לבית חולים כי הגוף שלה לא עמד בקושי. לשמחתנו זה לא קרה, זה היה יום מלא בסיפוק ועדיין האתגר הגדול עוד לפנינו, מחר הטיפוס לפסגה.

שוב דיון בארוחת ערב, לאור הביצועים הפיזיים המאותגרים שלי הריינג׳ החביב עלי פסק שלא אצליח לעלות לפסגה הגדולה ושכדאי שאסתפק בפסגה הקטנה, מיה יכולה להמשיך עם ג׳ורג׳ אח״כ לפסגה הגדולה אם תרצה, מיה התסכלה עלי חייכה ואמרה, עזבו אתכם היום היה כל כך קשה שלא באמת בוער לי להגיע לפסגה הגדולה יותר, אני עם אמא.

אני רגע עוצרת לעדכון גיאוגרפי, ההר הוא תוצאה של הר געש שהתפרץ ויצר מסלול של לבה ואבנים לכן הוא כל כך מאתגר. להר מארו 2 פסגות: הר מארו הקטן הנמצא 3820 ק״מ מעל פני הים והר מארו הגדול הנמצא 4200 ק״מ מעל פני הים. לכאורה לא הבדל מאוד גדול אם בוחנים את המרחק המפריד בניהם. בפועל מדובר על 3 שעות טיפוס מול 8 שעות טיפוס בשניהם הדרך מאוד תלולה ולפסגה הגבוהה יש במהלך המסלול טיפוס עם חבלים כי הדרך מאוד חלקה, בקיצור מאתגר מידי עבורי.

בניגוד למה שרץ לי בראש באותה התיעצות, החלטתי להקשיב לדעת המומחים ולטפס למחרת לפסגת הר מארו הקטן לקח קצת זמן לראש לעכל את ההחלטה ולא להיות מאוכזב ממנה, הרי הוא חובב אתגרים ושונא ויתורים, הזכרתי לו את מטרת העל של הטיול והוא נרגע.

סיימתי את המסע עם סיפוק עצום ותחושת גאווה גדולה על הבחירה במסע הזה, על השותפות עם מיה ברגעים המיוחדים האלו ועל הגבורה של הנפש על עייפות הגוף. התובנות החדשות שנרכשו תוך כדי המסע הזה, הסבלנות שנדרשה ממני להתאים את הראש לקצב הגוף ולא להפך כמו ביום יום הרגיל שלי, כל כך הרבה חיוכים חדשים נולדו בזכות האתגר הזה וחווית חיים חדש ובלתי נשכחת

 

עשיתי זאת, למרות הכל, עשיתי זאת!

+++

שתי חוויות היה לי חשוב לתעד על פסגת ההר.

הראשונה בעודי מתנשפת, ממש דקה אחרי שהגענו לפסגה עם כל תחושת האושר המטורף שעוטפת אותי, החלטתי לצלם כמה מילים לנשות קבוצות המאסטרמיינד שלי שליוו אותי מרגע ההחלטה לצאת למסע, זה היה עבורן:

חבורת הבבונים שקיבלו את פנינו בכניסה לשמורה

קדימה, יצאנו לדרך וזה נראה מבטיח ביותר, היום הראשון עובר ללא תקלות כלומר כמעט ללא תקלות כי באמצע הדרך מתקבלת החלטה שאני את ה2 ק״מ הנותרים למחנה עושה עם הג׳יפ כי יצאנו מאוחר לדרך, הקצב שלי מאט את הקבוצה ויש חשש אמיתי למפגש עם החיות שנמצאות על ההר. אני מאוכזבת מעצמי, מוחה דמעה נסתרת ועולה בצייתנות על הג׳יפ, ריימונד שקלט את הדמעה ניגש אלי ואומר לי בשקט, מחר חשוב יותר, עדיף שתשמרי את הכוחות שלך ואני מרגישה כמה אכפת לו ממני.

וזה ג׳ורג׳ (:

היום השלישי לטרק, חמש וחצי בבוקר ואנחנו מוכנות לטפס לפסגה בסה״כ כק״מ אחד הפריד בנינו לבין הפסגה אבל במשך 3 שעות מהרגע שיצאנו ועד הרגע שהגענו פגשתי כמה קלישאות הנוגעות להצלחה ולעסקים שעד אז אהבתי לצטט וכאן הבנתי כמה הן נכונות (כדרכן של קלישאות) כשאתה חווה אותן בריל טיים זה מעצים את החוויה ומעצים את התובנה, שתיים מהן אשתף כאן:

״לא רואים את פסגת ההצלחה עד שמגיעים אליה״ – זה אחד הדברים שהדהימו אותי לאורך כל הדרך מהמחנה לפסגה, כשמרימים את הראש לא רואים את הסוף רואים רק את השביל המתעקל מעלי, זה שעוד כמה צעדים אגיע אליו, כמה קשה למוח שלנו חוסר הוודאות הזה של ״נו, מתי נגיע לפסגה?״ אם רק יכולתי לראות אותה מהדרך היה לי קל יותר להעריך את הזמן שייקח לי להגיע אליה וזה לא קרה. הפסגה התגלתה ממש בסוף כשכבר היינו צעד אחד ממנה וזה היה מחזה מרהיב, שווה כל שריר כואב וכל נשימה מאומצת.

״שום דבר גדול וחשוב שנעשה בחיים לא יהיה קל או מהיר״ וזה היה קשה…מאוד קשה וזה היה חשוב, למה? כי היה לי חשוב להוכיח לעצמי שאני יכולה. אף פעם לא טיפסתי בצורה כזו על הר (חוץ ממצדה בכיתה ז׳ אבל מי זוכר), רציתי להיות מסוגלת לעמוד באתגר הפיזי הזה, נצחון הנפש על הגוף- כך ראיתי את זה וזה מה שהיה, תחושת האדרנלין הייתה מטורפת והיא עדיין כזו בכל רגע שאני נזכרת ברגע הזה שהגענו לפסגה.

דבר נוסף שהדהים אותי היה רוחב השביל, ככל שהתרחקנו מהמחנה והתקרבנו לפסגה השביל הפך להיות צר יותר ויותר וכבר לא היה מקום לצעוד אחד ליד השני אלא אחד אחרי השני, מעט אנשים מגיעים לפסגות הרים ולכן אין צורך בשביל רחב, אחת התחושות הבולטות אצל אנשים שהגיעו לפסגות עסקיות היא תחושת הלבד, אתה לבד בפסגה לפחות ברמת ההרגשה שלך, מבחינתי ההשוואה הייתה מתבקשת ותוך כדי הליכה גם הקלישאה הזו הפכה לתובנה חשובה. כמו במחשבה, כך גם בטבע כי אנחנו והטבע אחד הוא, כמו שהוא מתנהג, כך אנחנו ננהג בתנאי שאנחנו מחוברים למהות האמיתית שלנו.

החוויה השניה התפרשה לאורך ימי הטיפוס על ההר והיא השיחות עם ג׳ורג׳, היה לנו הרבה זמן יחד (היות והלכתי בקצב הצב) והסקרנות שלי לא עמדה בפיתוי, כך זכיתי להכיר אותו לעומק, לשמוע על החיים שלו, המחשבות שלו, האישה והילדים שלו וזה היה מרתק. כל כך מרתק שבלילה שלפני העליה לפסגה ביקשתי את רשותו לעשות איתו ראיון קצר על ההר, לשמחתי הרבה הוא הסכים :

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

5 האסטרטגיות שיובילו אותך להצלחה בעסק

להקים עסק זה החלק הפשוט, לנהל ולהצמיח אותו לאורך שנים כבר דורש מיומנויות
שכדאי לרכוש מההתחלה ולעולם לא להפסיק.
כן, עסק זו עבודת התפתחות
אישית ותודעתית שתשנה את תפיסת העולם שלכם לטובה אם רק תאפשרו זאת.
ההתחלה מרגישה אולי כמו מרוץ בלתי פוסק של השלמת ידע ניהולי ושיווקי וזה אכן
כך, בשנים הראשונות כדאי להשקיע זמן בפיתוח מיומניות אלו וכדי שזה יקרה ועדיין
תוכלו לתת מענה ללקוחות שלכם, ישנם 5 אסטרטגיות שכדאי ליישם בעסק מהיום
הראשון ועד בכלל בכדי להגיע לצמיחה המיוחלת.

קרא עוד »

עכשיו היא מחייכת, חיוך אמיתי, רחב, חיוך של רוגע והוא פרוש לה על כל הפנים משרה שלווה גם במי שמתבונן בה, אי אפשר שלא לחייך יחד איתה, אישה יפה שמחייכת כך, זה ממגנט, זה מדבק.

עכשיו היא מחייכת,
חיוך אמיתי, רחב,
חיוך של רוגע
והוא פרוש לה על כל הפנים משרה שלווה גם במי שמתבונן בה, אי אפשר שלא לחייך יחד איתה, אישה יפה שמחייכת כך, זה ממגנט, זה מדבק.

קרא עוד »

אז מה לכתוב בחשבונית? בונה בתים… וואלה? מה את אדריכלית? גם וגם, בונה בתים לא מבין, תסבירי… בונה בתים, זה בדיוק כמו שזה נשמע, אני בונה בתים! כלומר את מתכננת אותם כן וגם בונה אותם

אז מה לכתוב בחשבונית?

בונה בתים…

וואלה? מה את אדריכלית?

גם וגם, בונה בתים

לא מבין, תסבירי…

קרא עוד »

את שם כן, את שעומדת באמצע, את צריכה לבחור: ימין או שמאל. לא, מצחיקה, את לא יכולה להישאר באמצע, האמצע לא קיים, קדימה תבחרי צד נו קדימה, מה את מתלבטת הרי די ברור לאן את שייכת.

את שם

כן, את שעומדת באמצע, את צריכה לבחור: ימין או שמאל.

לא, מצחיקה, את לא יכולה להישאר באמצע, האמצע לא קיים, קדימה תבחרי צד

נו קדימה, מה את מתלבטת הרי די ברור לאן את שייכת.

קרא עוד »