אחת ההפתעות המרעננות שחיכו לנו בדרך
היום השני, השכמה בחמש וחצי בבוקר, הנוף מסביב מרהיב! התארגנות, ארוחת בוקר ויוצאים לדרך עם אסטרטגיה חדשה שהוחלט עליה בארוחת הערב יום קודם, אני עם ג׳ורג׳ המדריך לבד, בקצב שלי ומיה עם שאר הצוות, ניפגש במחנה העליון.
שום דבר לא הכין אותי לקושי הגדול של היום הזה, הטיפוס היה תלול הדרך ברובה סלעי בזלת קטנים ואני שמנסה ללכת בקצב האופיני לי בשגרה מתנשפת בלי הכרה ולא באמת מבינה מה קורה לגוף החזק שלי בימים של שגרה למה כל כך קשה לו???
זה היום שבו ג׳ורג׳ זה לכינוי ״ג׳ורג׳ החכם״ בשקט בשקט בלי להגיד מילה הוא עוקף אותי מאט את הקצב וגרם לי ללכת הרבה יותר ל א ט, ממש ממש ל א ט. בהתחלה הראש התמרד ״מה פתאום? חייבת להגביר קצב, אני רוצה להגיע מהר יותר למחנה העליון״ וכאן נתקלתי לראשונה במשמעות הביטוי pole pole, לאט לאט.
״תמצאי את הקצב שלך, זה שהכי נוח לך איתו, שהגוף לא מתנגד והריאות שלך לא מרגישות כאילו נלקח מהם כל החמצן. הקצב בו הגוף, הנשימה והראש הם אחד, הם קשובים והם מתאימים את עצמם אחד לשני״
ברור זה הרי מאוד הגיוני שהגוף ירגיש כך, ההר תלול וככל שאנחנו עולים יש פחות חמצן וזה מורגש מאוד וקשה לי, מאוד קשה וכאן כבר אין לי ברירה אלא לטפס למעלה. רכבים יכולים להגיע רק עד המחנה התחתון משם הכל ברגל עד למחנה העליון – אין ברירה, חייבים לטפס. ועשיתי זאת, עישינו זאת כג׳ורג׳ הולך לפני ממש ממש לאט ואני נשרכת אחריו, אחרי 6 שעות של הליכה וחקירת עומק שלי על החיים בטנזניה, על הלימודים של ג׳ורג׳ ועל כך שכבר 8 חודשים הוא יושב בבית כי אין תיירים וזה הטרק הראשון אליו הוא יוצא מהרגע שפרצה הקורונה בעולם…והגענו למחנה העליון, איזו חגיגה! ניצחון הרצון על הגוף הפיזי! אח״כ מיה תספר לי שהייתה בטוחה שמישהו כבר יבוא להגיד לה שפינו את אמא במסוק לבית חולים כי הגוף שלה לא עמד בקושי. לשמחתנו זה לא קרה, זה היה יום מלא בסיפוק ועדיין האתגר הגדול עוד לפנינו, מחר הטיפוס לפסגה.
שוב דיון בארוחת ערב, לאור הביצועים הפיזיים המאותגרים שלי הריינג׳ החביב עלי פסק שלא אצליח לעלות לפסגה הגדולה ושכדאי שאסתפק בפסגה הקטנה, מיה יכולה להמשיך עם ג׳ורג׳ אח״כ לפסגה הגדולה אם תרצה, מיה התסכלה עלי חייכה ואמרה, עזבו אתכם היום היה כל כך קשה שלא באמת בוער לי להגיע לפסגה הגדולה יותר, אני עם אמא.
אני רגע עוצרת לעדכון גיאוגרפי, ההר הוא תוצאה של הר געש שהתפרץ ויצר מסלול של לבה ואבנים לכן הוא כל כך מאתגר. להר מארו 2 פסגות: הר מארו הקטן הנמצא 3820 ק״מ מעל פני הים והר מארו הגדול הנמצא 4200 ק״מ מעל פני הים. לכאורה לא הבדל מאוד גדול אם בוחנים את המרחק המפריד בניהם. בפועל מדובר על 3 שעות טיפוס מול 8 שעות טיפוס בשניהם הדרך מאוד תלולה ולפסגה הגבוהה יש במהלך המסלול טיפוס עם חבלים כי הדרך מאוד חלקה, בקיצור מאתגר מידי עבורי.
בניגוד למה שרץ לי בראש באותה התיעצות, החלטתי להקשיב לדעת המומחים ולטפס למחרת לפסגת הר מארו הקטן לקח קצת זמן לראש לעכל את ההחלטה ולא להיות מאוכזב ממנה, הרי הוא חובב אתגרים ושונא ויתורים, הזכרתי לו את מטרת העל של הטיול והוא נרגע.