עכשיו היא מחייכת,
חיוך אמיתי, רחב,
חיוך של רוגע
והוא פרוש לה על כל הפנים משרה שלווה גם במי שמתבונן בה, אי אפשר שלא לחייך יחד איתה, אישה יפה שמחייכת כך, זה ממגנט, זה מדבק.
לא תמיד זה היה כך,
מגיל צעיר החיים לא חייכו לה החל מהורים ביולוגים ששלחו אותה לאימוץ והמשיך עם אמא מתעללת שיצרה שריטות עמוקות, עמוקות מדי בנפש הקטנה שרק רצתה לרצות, רק רצתה למצוא חן, שיד רכה תלטף ותגיד כמה מילים מרגיעות. אך במקום זה גדלה בבית בו המילים הם סכינים חדות ושולפים אותם מתי שרק מתחשק עד שאת לא יודעת מתי זה הזמן הנכון לברוח ולהסתתר, חיה בחשש תמידי מתי תנחת עליה מילה מעליבה, מילה שנצרבת בתודעה ומעצבת אותו.
כך היא גדלה ואיתה גדלו גם השריטות וכשהגיע הזמן להתאהב, השריטות שלה שימשו לה קול פנימי ומתוך הנפש הפצועה היא חיפשה מחסה באהבות שלה, בנתה עליהם חומות והם תמיד היו הגברים היפים והעשירים כאילו בחרה אותם מתוך מגזין ״האנשים הנכונים״ היא חשבה שהכסף יגרום לה לשקט היא רצתה שהיופי החיצוני יכסה את הפצעים הפנימיים שלה.
היופי החיצוני שלה לא ניבט בה בחזרה כשהייתה מול מראה במקום זה ניבט ממנה ילדה קטנה, מפוחדת, עזובה שרק רוצה שינחו עליה יד מנחמת אז היא חשבה שיופי וכסף וחיוך נחמד אצל גבר יהיו היד המנחמת.
אז היא חשבה,
הזמן יראה לה כמה היא טעתה. ממערכת יחסים אחת הרסנית לשניה, הגברים בחייה המשיכו את דפוס האמא המתעללת. הקטינו אותה, החביאו אותה בבית העלימו ממנה חיים שלמים והיא שכל הזמן המשיכה לחפש אצלם את היד המנחמת קיבלה הכל, ספגה את ההתנהגות המזלזלת והמתעללת כי זה מה שהכירה מהבית מבחינתה זה היה ה״נורמלי שלה״ רק שישלח חיוך מידי פעם, בכל כך מעט היא הסתפקה ומול העולם חייכה והעמידה פנים כי בבית בו גדלה לא מכבסים את הכביסה בחוץ, בבית בו גדלה שומרים את הדברים הרעים בבטן, לא מדברים עליהם שאף אחד לא ידע, שה״נראות המשולמת״ תישמר – זה היה הדבר החשוב ביותר.
זה יכול היה להמשיך כך לנצח אבל לחיים יש תוכניות משל עצמם עבורה ולאט לאט נוצרו סדקים בנפש המקבלת, בנפש הפצועה. כמו ספוג שספג בלי סוף ועכשיו כבר לא נותרה בו היכולת להמשיך ולספוג, כך גם היא.
לאט לאט הסדקים בקבלת הקיים התעבו, התחילו לתעורר שאלות ״האם כך אני רוצה להמשיך לחיות את חיי״? ״האם זו הדוגמה של האישה אותה אני רוצה להנחיל לבתי״? כשהסדקים מתעבים, כך גם חוסר הסבלנות למצב בו היא נמצאת מתחיל לתת את אותותיו.
פתאום היא עונה לו, לא נשארת חייבת ולמחרת קורה עוד נס קטן ועוד משהו בתוכה נבקע והיא כבר לא מחכה לאישור וככה הימים עוברים ועוד סדקים מופיעים, סדקים שמאפשרים לה להפסיק לצפות ובהמשך הם יראו לה שאיתו החלום שהיא רקמה לא יקרה, הוא פשוט לא האיש הנכון לה, מגיע לה יותר ועובר עוד קצת זמן והיא קמה והולכת.
כמה אומץ יש בהליכה שלה, ״יציאת מצריים״ שלה, היציאה שלה לחופשי. פתאום היא עושה דברים שלא עשתה קודם מימיה והיא כבר לא ילדונת, רואה דירה להשכרה לבד וחותמת על חוזה לבד ומזמינה הובלה לבד ומסדרת את הבית לבד…לבד…לבד והיא מסתדרת! זה היה הדבר שהכי הפליא אותה, איך פתאום יש לה את היכולת להסתדר לבד?! אחרי שכל השנים אמרו לה שהיא כלום…פתאום היא מישהי שמסתדרת לבד.
בתוך התהליך הנפלא הזה היא מגלה עוד כמה דברים על עצמה, גילויים חדשים והיא תוהה איך לא שמה לב לזה עד עכשיו (איך כן, אם הראש היה עסוק בהשרדות כל הזמן?), ההנאות הקטנות כמו לרדת לים להליכה לעת שקיעה, כמו לרכוש חברות חדשות כי את הישנות הוא החרים, כמו לשלם בסופר בכסף שהיא הרוויחה מהעבודה החדשה שלה.
וגם זה משהו חדש, העבודה החדשה שלה כמה היא שונה ממה שהיה עד כה, המציאות החדשה הצריכה ממנה לחפש עבודה כדי להתפרנס, קודם היה לה מקצוע שהיה בו המון פאסון אבל פרנסה פחות היא נהנת לנפנף בעסק שלה אבל כשהגיע הרגע בו היא לבד, הגיעה איתו גם ההבנה שלנפנף זה נחמד אבל הארנק נשאר ריק, אז היא מצאה עבודה ומתוך כמה אפשרויות היא בחרה בזו שהפתיעה אפילו אותה כי היא שונה מעולם הזוהר בו התנהלה עד היום אבל היא אישה חכמה, היא הקשיבה לתחושת הבטן שלה ובחרה.
כמה מעט היא ידעה על השינוי שהיא עומדת לעבור בזכות אותה תחושת בטן, בזכות אותה עבודה ובכל זאת אימצה אותה בכל ליבה, לימים התברר כי גם הבחירה הזו הייתה חלק ממערך כולל של שינוי חיים, ככה זה כשמקשיבים לבטן, העבודה החדשה סיפקה לה גאווה וסיפוק בלתי פוסקים וגם את הפרספקטיבה שכל כך הייתה זקוקה לה: ״יש אנשים שהחיים התאכזרו אליהם עוד יותר ממני אז מי אני שלא אקום כל בוקר ואחייך?״
היופי עם פרספקטיבה זה שכשהיא מתחילה להשפיעה היא לא נשארת בתחום אחד של חיינו, היא משתלטת על הכל ואיתה מגיעה ראיה חדשה, רחבה יותר ברורה וצלולה יותר, אותה ראיה סיפקה לה בן זוג חדש. בתחילה הקולות הישנים בראש התעוררו ״הוא לא בשבילך, אין בו שום דבר שאפשר להשוויץ בו, הוא סתם אדם…״ אבל הראיה הצלולה עשתה את שלה, מחוזקת בתחושת הגאווה העצמית, הסיפוק והאושר החדש שהתגנב לחייה והיא, שוב נאמנה לתחושת ליבה בחרה בו, בחרה בסתם אדם שאוהב אותה מכל הלב, שרואה את האישה האמיצה מולו.
זה התחיל בשקט: כאן קפה, שם טיול קטן והודעה חמודה בווצאפ וזה המשיך לזוגיות שגורמת לה לאושר בלתי פוסק, לחיוך תמידי, ללב להחמיץ פעימה ולא מפחד אלא משימחה אל אותו סתם אדם שמאיר לה פנים, שמחייך אליה, שהמילים הטובות יוצאות מפיו ונוחתות ישר לתוך הלב שלה, זה שאוסף לה שירים שיסבירו טוב יותר את המקום בו נגמרות לו המילים.
והיום?
היום היא מחייכת, חיוך אמיתי, חיוך רחב מאושר וממגנט. היום היא כבר מכירה את עצמה היא יודעת שהיא מסוגלת לבד והיא יודעת שאהבה אמתית מתחילה קודם כל בה ובמה שעושה לה טוב ונעים בלב.